אכילה היא תקשורת עם סביבת החיים שלנו, במילים אחרות הזנת הגוף בכוחות החיים, מהבחוץ אל הפנים, ההשפעה הישירה של הסביבה עלינו, בהיבט הפיזי, הרגשי והתודעתי.
עוד בהיותי ילד, לא היתה עדיין תרבות שינוע מפותחת וזו לא היתה בכלל מחשבה הגיונית שצריכת המזון מסתמכת על יבוא מחול, היה מאד ברור שהתזונה תלויה ביבול המקומי. מה שתרם רבות לקשר הסביבתי, לחיבור למקום ועונות השנה.
זה די הפוך ממה שקורה היום, המזון הוא לא חלק מהנוף שלנו, כלומר תרבות הגינות ירק הביתיות ומשקי הבית הפכה אף להיות נחלת הפריבלגים והדרך המהירה והנפוצה להתחבר למזון היא דרך הסופר, למען האמת הפכנו להיות תלויים ביבואנים ומשווקים יותר מאשר שאנחנו תלויים באפשרות לקבל את ההזנה שלנו מהטבע עצמו.
כולנו חלק מהמערכת הנוחה הזו שלא דורשת מאיתנו לעבוד את האדמה כדי שיהיה לנו מזון או ללמוד קישורי ליקוט. במקום לשמר ולפתח מערכת יחסים עם הסביבה אפשר לפתח קישורים בתחומים אחרים להיות מתוגמל מזה כלכלית ולקנות לעצמי מזון בלי שיהיה לי מערכת יחסים עמוקה עם המעורבות בגידול האוכל שלי.
יש לזה המון יתרונות ויחד עם זה יש לזה גם מחיר. אני לא מנסה לומר מה הדבר הנכון, אם יש דבר כזה בכלל, אך כן חשוב לי להביא למודעות את המחיר שבריחוק זה. נכון להיום, מי שדואג למזון שלנו הם תאגידים ותעשיות שבעצם בזוכתם יש לנו את הסופרים השופעים במבחר והגישה לכל זה כל השנה.
זה באמת נחמד ויתרון עצום שאפשר ללכת לסופר ולקנות כמעט כל דבר שרוצים, יש תעשיות מזון שלמות שמתפרנסות משרשרת היצור הזו. אך אחרי שאיבדתי את התמימות והיום ברור לכולם שלא באמת יש מי שדואג לאיכות המזון שלנו ושראש סדר העדיפיות של התעשיות הוא בכלל כלכלי, לא נותר מלבד לקחת אחריות ולבדוק מה באמת אנחנו צורכים במזון.
הדבר החשוב בכל תעשייה היא להיות רווחית, אחרת אין הצדקה לקיות שלה. בשביל שתעשייה תיהיה רווחית צריך שהרבה אנשים ירצו לקנות את המוצר, הוא צריך להיות אסטטי, בסוף כולם מחפשים את התפוח היפה, צריך שיהיה טעים ויהיו לו חיי מדף ארוכים ככל הניתן, בתעשייה שיש בה שינוע לפעמים מארצות רחוקות, הצורך בשמירה על יבול ממזיקים והשבחה של התוצרת הם דברים בלתי נמנעים כדי למכור את היבול ברווח.
שימוש בחומרים משמרים וריסוס הקרקע בחומרים מזיקים, הפך לבשגרה, מה שפוגע באיכות הקרקע עצמה, אחכ גם יפע באיכות היבול. כך שלבסוף אנחנו צורכים יבול יפה ופחות מזין. התעשיות לא לוקחות בחשבון את חשיבות השבחת הקרקע וההשפעה שלה על היבול. איכות האדמה משפיעה על היבול ולבסוף על כוחות החיים שלנו.
ככל שאנחנו מתרחקים מחיבור ההזנה שלנו ונותנים את האחריות למישהו אחר, כך פוחתת אנרגיית החיים במזון שלנו. יש הבדל גדול בטריות ובכח החיים בין פטרוזיליה שנקטפה בזה הרגע מהגינה שלנו לזו שעברה שינוע, ישבה במקרר והגיע אלינו אחרי מספר ימים וזה בלי קשר לחומרי ההדברה הנחוצים להישרדות שלה.
במערכת יחסים כזו שאנחנו משלמים לתעשייה ולחקלאים שאנחנו לא מכירים והם לא מכירים אותנו, שייצרו עבורנו מזון. האינטרס שלהם לרב יהיה (מלבד יחידי סגולה) להגדיל את הרווח, יצא לי להכיר חקלאים שלא מכניסים את התוצרת החקלאית שלהם הביתה, הם יודעים באילו חומרים הם השתמשו ולא מוכנים לצרוך אותם בעצמם. (נכום שיש נהלים של משרד הבריאות בהם מודדים את רמות השונות של חומרי הריסוס כדי שיהיו מאושרים למכירה אך עדיין יש שאריות ריסוס אפילו אם זה במדדים קטנים וכל דבר שמתמידים בו לבסוף משפיע)
הדרכים לצריכת מזון בצורות אחרות פחות מוכרות לנו והסופר באמת הפך להיות מקור חומרי הגלם העיקרי שלנו. אין לי תשובה איך לקצר שוב את שרשרת המזון הזו כדי שחומרי הגלם והקשר שלנו עם הסביבה יהיה קרוב יותר (אם בכלל מתעורר אצלכם כזה רצון). מה שברור לי שאיכות החיים שלי מושפעת מאיכות האדמה שסביבנו ולבסוף מתוצרי היבול שגדלים עליה.
אז מה כן אפשר לעשות?
להכיר את היבול העונתי של העונה ולהעדיף אותו, יבול לא עונתי דורש חממות, תובלה, התערבויות ומניפולציות ולכל אלה יש השפעה מזיקה לבסוף על המבנה האקולוגי ועל הסביבה שלנו. שנית לחפש משווקים מקומיים ולהתחבר לקנות מהם, אם יש לכם אפשרות לגדל חלקית את המזון שלכם זה יתרון גדול.
רכישת ידע ומודעות על הסביבה הקרובה שלנו, תאפשר לנו ללקט חלקית מהאוכל שלנו ולנהל אורך חיים מחובר יותר לסביבה. ללקט צמחים בעונה, לשתול צמחים ועצים וכתוצאה מכך לפעמים לצרוך תוצרת טריה ומלאת חיים.
